<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שלישי</h1>
<h2>דף ז:</h2>
מצינו בתלמוד דקאמר לימא כתנאי, דכולהו תנאי לא סבירא להו טעמא דהך אמורא, ודבר תימה הוא, וכל שכן דקשה טפי, דהא כי פריך לימא כתנאי דחיקא ליה מילתא למימר דאמורא לא יאמר מילתא אליבא דכולי עלמא ולומר הלכה כמר, ומתרץ דלא ס"ל אפילו כחד מינייהו, וצריך לבאר טעם לפי עניינו, וזה נמצא פרק אלו הן הגולין (מכות ז' ע"ב) בתחלתו דקא בעי מיניה רבי אבהו מר' יוחנן, היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו, תני חדא חייב ותניא אידך פטור, מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ירידה היא ומר סבר עלייה היא, לא דכולי עלמא עלייה היא ולא קשיא וכו', והשתא מסיק דכולי עלמא לית להו דר' יוחנן דסבירא ליה ירידה היא.
<h2>דף טז.</h2>
פעמים מקשה מתנא שאומר שני דברים מתהפכים, ומתרץ הא דידיה הא דרביה, פרק התערובות (זבחים ע"ט ע"א) מאן שמעת ליה דאית ליה רואין רבי יהודה וקתני דסגי ליה ברובא וכו', ומשני הא דידיה הא דרביה, וכן בכמה דוכתין.
<h2>דף יז:</h2>
מצינו שיש מי שאמר עונשין מן הדין וכולי עלמא אין מזהירין מן הדין, בתחלת השוחט והמעלה (זבחים ק"ו ע"ב) על הא דקאמר תיתי מקל וחומר ממותיר, ומה מותיר שלא ענש הזהיר וכו' עד וכי מזהירין מן הדין, וכן בפירקא בתרא דמכות (י"ז ע"ב), ופירקא קמא דכריתות (ג' ע"א) רבי יצחק סובר עונשין מן הדין, אע"ג דדחו ליה, ובריש ספרי (נשא פסקא א') משמע דרבי אית ליה עונשין מן הדין, גבי אם נדחו טמאים ממחנה לויה הקל, בהך מילתא בשני מקומות, משום דרבי אית ליה עונשין מן הדין וע"ש. עוד מצינו כי מזהירין מן הדין, היכא דהקל וחומר אתא לגלויי דקרא איירי בכל ענין, אע"ג דפשטיה לא משמע דאיירי אלא בחד עניינא, פרק שבועת העדות (שבועות ל"א ע"ב) דקאמר התם מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כ"ש, ובתוספתא דשבועות (פ"ג) איכא כי האי טעמא, דתני התם שמעה מפי אחרים מפי עצמו מנין, ת"ל כי תחטא לרבות השומע מפי עצמו כשומע מפי אחרים דברי רבי שמעון, רבי יהודה בן בתירא אומר אינו צריך קל וחומר הוא, ומה אם נדרים שאין חייבים עליהם מפי אחרים חייבים עליהם מפי עצמו, שבועה שחייב עליה מפי אחרים אינו דין שחייב עליה מפי עצמו, אמר רבי יהודה נמתי לפני רבי יהודה בן בתירא וכי עונשין מן הדין אמר בתחלה אין עונשין אלא כ"מ שתפש הכתוב מוצאן עונשין מן הדין, משמע דרבי שמעון אית ליה דאין מזהירין מן הדין בשום עניינא ולכך איצטריך קרא, ובזה ניחא סוגיא דפרק שבועת העדות, דמשמע דיש מאן דלית ליה קל וחומר דלעיל דאמר מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כ"ש מדאיצטריך ג"ש דתחטא תחטא, וגם המקשה דאיצטריך ליה לתרוצי דמקל וחומר נפקא ליה.
